שוהם מוצץ

שׁוֹהַם יָשַׁב בַּפִּנָּה, בְּשֶׁקֶט וּבִתְמִימֻת,
מוֹצֵץ סוּכָּרִיָּה, חֲלוֹם בְּתוֹךְ הַתַּמְרוּקִים.
הַיּוֹם עוֹבֵר לוֹ, שָׁעָה לְאַחַר שָׁעָה,
וּבִין הַסִּבְכִים מִתְגַּלֶּה הַנְּשָׁמָה.
אֲבָל עַל שְׂפָתָיו – קְלַטָּנוּ רָז,
מָה שֶׁשּׁוֹהַם מוֹצֵץ מֵעֵבֶר לַמָּס.
הַצְּחוֹק בַּחוּץ, וְהַלֵּב בְּתוֹכוֹ,
בִּלְבֵי הָרֶגַע – הִנֵּה הוּא תָּמִיד בְּפֹעַל עָשׂוּי.
כָּל אֶחָד נוֹשֵׂא אֶת עֲלִילוֹתָיו,
וּשׁוֹהַם בְּטוּב מוֹצֵץ לוֹ חֲלוֹמוֹתָיו.
כִּי לֹא הַפֶּעָלִים, לֹא הָעֵדֶן הַבּוֹעֵר,
מַגְלֶה אֶת הָאֶמֶת שֶׁבְּתוֹכֵנוּ שׁוֹהַם מְשַׁחְרֵר.
הָאֵלֶה צְחוּקוֹת, הָאֵלֶה מִבַּעַד,
כָּל עוֹלָם הָיָה מִסָּבִיבוֹ נֶחֱשַׂף.
מוֹצֵץ לוֹ שׁוֹהַם, וּמָה יְחַיֵּךְ?
רַק שׁוֹהַם יוֹדֵעַ, רַק הוּא יְסַפֵּר.